רשלנות רפואית בתחום האורטופדיה
מקרי רשלנות רפואית בתחום האורטופדיה מהווים נדבך משמעותי במסגרת תביעות רשלנות רפואית המוגשות לבתי המשפט. פעמים רבות, אי אבחון בזמן של בעיה רפואית על ידי רופא אורטופד עלולה להביא לנזקים בריאותיים חמורים בתחום האורטופדי ואף כאלה החורגים מן התחום האורטופדי.
להלן נביא שתי דוגמאות מן הפסיקה:
במקרה שנדון בפני בית המשפט, אובחן אדם כסובל מגידול סרטני מסוג Giant Cell ברגלו, שהתפשט לחלקי גופו השונים. הטיפולים הממושכים בגידולים השונים, שכללו גם הקרנות, גרמו לחולה לסבל רב, שבמידה רבה ניתן היה למנוע לו אובחן הגידול הראשוני במועד.
נקבע, שהאחראים לאבחון המאוחר הם הרופאים האורטופדיים אליהם פנה החולה, משסבל לראשונה מכאבים ברגלו. הרופאים טיפלו בתובע באמצעות מדרסים ומגני ברך ולא אבחנו נכונה את הבעיה. חמור מכך, הרופאים התעלמו מתוצאות בדיקת מיפוי עצמות שנערכה לתובע, שתוצאותיה העלו חשד לקיומו של גידול והצריכו ביצוע צילום ממוקד יותר, דבר שלא נעשה.
בפסק דין זה יושמה דוקטרינת “הסיבתיות העמומה”. בית המשפט מיישם דוקטרינה זו במקרים שבהם קיים קושי להעריך את הקשר הסיבתי בין רשלנות רפואית לבין הנזק שנגרם לנפגע. בקביעת הקשר הסיבתי בין
רשלנות רפואית לנזק, על התובע להוכיח את התקיימותו של הקשר הסיבתי בהסתברות של מעל 50%, שאז הרשלן נושא במלוא הפיצוי עבור הנזק. אלא שבמקרים שבהם לא ניתן לעמוד במאזן ההסתברויות כאמור וגישת ה”הכל או לא כלום” מעוררת תחושת אי צדק, בית המשפט יטיל על הנתבע פיצויים חלקיים, בגובה האחריות המשוערת.
במקרה זה, נוכח העמימות המאפיינת את המחלה בה היה מדובר, היה קושי להוכיח את הקשר הסיבתי - יתכן שהמחלה היתה מתפשטת בכל מקרה, גם לו אובחנה במועד. בשל כך, וכן בשל ריבוי הרופאים שהיו מעורבים בטיפול, דבר שהקשה על קביעת חלקו של כל אחד מהם באחריות לנזק, נעשתה הערכה של שיעור התרומה של הרשלנות הרפואית לגרימת הנזק ושיעור התרומה של כל רופא לרשלנות הרפואית, לצורך קביעת גובה הפיצויים החלקיים.
במקרה נוסף ואחר, לקה התובע בשיתוק חלקי, כתוצאה מאי אבחון במועד של פריצת דיסק בגבו. התובע פנה לראשונה למרפאת קופת החולים לבדיקה אורטופדית, בשל כאבים ברגליו. משצילומי הרנטגן שבוצעו במרפאת קופת החולים לא העלו ממצאים משמעותיים, לא ניתן לו כל טיפול. לאחר שהכאבים החמירו, התובע פנה לרופא אורטופד, שערך לו בדיקה נוירולוגית שלא העלתה כל ממצאים. הרופא הפנה את התובע לטיפול שמרני שכלל מניפולציות (משיכת הגפיים לצורך שחרור הלחץ על העצב) וזריקות הרגעה.
בהמשך, התובע, לטענתו, התריע על אותות אזהרה נוספים, שצריכים היו להצביע על צורך בניתוח - עצירת הסוגרים, שיתוקים וחוסר תפקוד הגפיים. אך לטענת הנתבע לא ניתן היה לצפות את ההתפרצות החריפה והפתאומית של הדיסק בגבו של התובע, שגרמה אף לחיתוך העצב. הנתבע גם הדגיש שהמדיניות הרפואית הינה לא להתערב, ככל האפשר, בניתוח פולשני בעמוד השדרה.
בשל כך שהנתבע לא ערך רישום של הביקורים והשיחות הטלפוניות, נוצר קושי ראייתי להוכיח אילו בדיקות ערך הרופא ואילו תלונות השמיע התובע באזניו.
בית המשפט המחוזי בחר להאמין לגרסת הנתבע במחלוקת העובדתית הקוטבית בין הצדדים, אך בית המשפט העליון הפך את החלטתו. נפסק, שבשל הנזק הראייתי, נטל ההוכחה שהייתה רשלנות רפואית , המוטל בדרך כלל על התובע, הועבר לנתבע, שהוא היה זה שצריך היה להוכיח כי לא היתה רשלנות רפואית .
admin | 
08 3rd, 2010| 